הישארו מעודכנים

    סגור
    01 מאי

    | 2023 | 15:00

    על סדר יומן – נשים במזרח ירושלים

    • מתקיים בעברית
    • פתוח לקהל
    • מכון ירושלים למחקרי מדיניות, רד"ק 20
    • מתקיים בעברית
    • פתוח לקהל
    • מכון ירושלים למחקרי מדיניות, רד"ק 20
    על סדר יומן – נשים במזרח ירושלים

    על סדר יומן

    נשים במזרח ירושלים

    מכון ירושלים למחקרי מדיניות מהווה את מקור הנתונים והידע המוביל בחקר מזרח ירושלים. מתוך הרצון לתת מקום בולט לקולות מהשטח, קיימנו פאנל ומפגש חשיבה משותף של נשים מובילות ממזרח ירושלים וארגוני חברה אזרחית.


    את המפגש פתחה נטע חדד, חוקרת ורכזת צוות מידע ונתונים במכון ירושלים למחקרי מדיניות. נטע הציגה נתונים עדכניים אודות נשים צעירות במזרח ירושלים לפי נקודות מרכזיות:

    גיל הנישואין – 50% מהנשים שגילן 20-24 הינן נשואות, 75% מהנשים שגילן 25-29 הינן נשואות. גיל הנישואין במזרח ירושלים נמוך יותר מגיל הנישואין בקרב האוכלוסייה הערבית ביתר ישראל.

    שיעור הפריון – בשנים האחרונות חלה ירידה משמעותית בשיעורי הפריון וכיום הוא עומד על כ-3 ילדים לאישה, זאת בדומה למגמה המתרחשת גם בקרב האוכלוסייה הערבית בישראל כולה. חשוב לציין שתהליך דומה מתרחש גם בירדן וברשות הפלסטינית וכן ביתר המדינות במזרח התיכון. 

    לצפייה במצגת

    גיל הילד הצעיר – סוגיה שבאופן כללי מקובל להסתכל עליה בהקשר של תעסוקת נשים. ההנחה היא שילדים צעירים מהווים חסם עבור האישה לצאת לשוק התעסוקה. ל-60% אחוז מהנשים שגילן בין 25-35 יש לפחות ילד אחד מתחת לגיל ארבע.

    רמת השכלה – בגילי העבודה העיקריים לכ-30% מהנשים יש השכלה אקדמית, לעומת כ-20% מהגברים. עם זאת חשוב לשים לב שלחלק ניכר מהאוכלוסייה יש ההשכלה נמוכה בלבד. זהו נתון שרלוונטי להבנת שיעורי התעסוקה וכן לאופי התעסוקה. ניתן לראות שכמעט מחצית מהנשים הצעירות פנו להשכלה אקדמית וכי שיעור הנשים שהשלימו השכלה אקדמית גבוה מזה של גברים.

    שיעור השתתפות בכוח העבודה – למרות שאחוז הנשים בעלות השכלה אקדמית גבוה מזה בקרב הגברים, רק 24% מהנשים הערביות בירושלים משתתפות בכוח העבודה, לעומת 78% מהגברים.


    לאחר הרצאתה של חדד, נערך פאנל בהשתתפות נשים מזרח ירושלמיות מובילות בתחומן. הדוברות הציגו את פועלן ודרכן המקצועית, וסיפרו על האתגרים שהתמודדו איתן במהלך הדרך. 

    את הפאנל פתח ד"ר אמנון רמון, חוקר בכיר במכון ירושלים למחקרי מדיניות. ד"ר רמון ציין שבכל הקשור לנשים במזרח ירושלים ההרגשה היא של גישוש באפלה מאחר שקיימים פערים בין מה שהנתונים מספרים לבין המורכבויות של "החיים עצמם". ד"ר רמון הדגיש שמטרתו של הפאנל היא לשים על השולחן את הקולות השונים של נשים מזרח ירושלמיות ולשמוע מהן אודות המוטיבציה שמניעה אותן, כיצד הגיעו לתחום בו הן עוסקות ומה הבעיות שמאתגרות אותן. 

    ביאן רג׳בי –  מנהלת מחלקת הערבית בעמותת לדעת לבחור נכון, הפועלת לקידום זכויות נשים ושוויון מגדרי באמצעות מרכז ייעוץ, סדנאות, העלאת מודעות ופעילות לשינוי מדיניות. סטודנטית שנה ג׳ לעבודה סוציאלית באוניברסיטה העברית.

    מתוך דבריה: "נושא מיניות בריאה נשמע תמיד 'קשוח' ובפרט בחברה המזרח ירושלמית שנחשבת שמרנית ולכן קיים בה מחסור גדול בידע על בריאות נשים וספציפית על מיניות בריאה. כשקראתי על זה מאוד התעניינתי וחשבתי שזכותן של נשים מזרח ירושלמיות לצבור ידע על גופן ועל הבריאות שלהן. למרות שזה טאבו ואף אחד לא רוצה לדבר על הנושא הזה, אני החלטתי שאני רוצה להיות הנציגה של הנושא הזה בחברה, שכן מגיע לנשים לדעת על הנושא הזה ועל בריאות נשים בכלל.

    אחד האתגרים המרכזיים הוא שאין הרבה ידע בערבית על הנושא, יש ידע כללי אבל הידע שאנחנו מוצאים ברשתות החברתיות הוא לא בשפה הערבית וגם לא בשפה שמותאמת תרבותית וחברתית. אחד האתגרים של הגופים שעוסקים בתחום זה ללמוד איך להגיע לקהל שלנו ואיך להנגיש את הידע. אתגר נוסף הוא 'קושי מערכתי' – ההתנגדות שמגיעה דווקא מבתי הספר אליהן אנחנו רוצות להגיע, למרות שהשטח עצמו 'מבושל' ואנחנו רואות שיש התלהבות ונשים שפונות למרכז היעוץ ומאוד רוצות לדעת.

    ישנם גם אתגרים אישיים, לדוגמה, מחסום השפה – למשל להגיע לרופא נשים, אם אישה לא רוצה לפנות לרופא נשים ערבי, אז מחסום השפה הוא משמעותי. בהיבט החברתי והמערכתי – רבות מהפונות שלנו סיפרו שהן לא מקבלות מענה מקצועי. בעמותה אנחנו נותנות מידע על הפסקת הריון, ואז הן משתפות שהמענה שהן קיבלו לא היה הכי מדויק משום שהוא הושפע מתפיסות חברתיות. למשל אישה בת 30 שרוצה להשתמש באמצעי מניעה אז הרופא יגיד לה למה את לא רוצה להביא ילדים?"

    זהייה אבו ג'נאם – סמנכ"לית ומנהלת כספים בעמותת 0202. לשעבר מתרגלת לשפה הערבית במרכז האקדמי שלם. בעלת תואר ראשון בכימיה ותואר ראשון בשפה וספרות ערבית וחינוך. בעלת תעודת הוראה.

    מתוך דבריה: "אני מהר הזיתים, אמא לשני ילדים, למדתי באוניברסיטה העברית כימיה, ספרות ערבית וחינוך, ולאחר מכן עבדתי כ-8 שנים במרכז שלם. לימדתי ערבית סטודנטים יהודים ואחרי זה התחלתי לעבוד ב-"0202 – נקודות מבט בירושלים" עמותה שמקדמת שיח מגוון ומכיל בירושלים. בעמותה אנחנו מתעסקים בלתת ליהודים להבין איך הערבים רואים את העולם מנקודת המבט שלהם ולהפך.

    המסע שלי התחיל מזה שהחלטתי ללמוד באוניברסיטה העברית וכל החיים שלי השתנו. לא היו הרבה סטודנטים ערבים ממזרח ירושלים, במיוחד סטודנטיות, ואז ראיתי שאני לומדת בסביבה ישראלית והייתי צריכה להסביר לסטודנטים סביבי על מזרח ירושלים, ובאותו זמן הייתי צריכה להסביר לערבים מהצפון מה זה מזרח ירושלים, ראיתי שאני במקום שהייתי צריכה להסביר הרבה על החברה שלי. הרבה סטודנטים ערבים פחדו לדבר עם סטודנטים ישראלים, וככה כל קבוצה ישבה לבד. אחר כך התחלתי לעבוד במרכז שלם שזה גם היה אתגר בשבילי, ללמד ערבית סטודנטים יהודים, זה לא היה קל בשבילי כי אתם יודעים אנחנו חיים במדינה שערבית זה כלי שמשתמשים בו בצבא, ותמיד היו עולות לי שאלות על מה אני עושה כאן, האם אני עושה משהו טוב או לא טוב?

    מאז שהתחלתי לעבוד ב-0202 אני רואה את עצמי כפלסטינית שמתווכת את החברה הישראלית לערבים. היה לי קשה לכתוב על דברים שבעיני היו נוראיים שהייתי צריכה לתרגם ולפרסם לעוקבים הערבים. אבל המטרה של העמותה היא לתת לאנשים להבין ואז הם יחליטו מה לעשות עם הידע הזה. אחרי כמה שנים התחלתי לעבוד כסמנכ"לית ומנהלת כספים, ניהלתי צוות של יהודים וערבים וזה היה בשבילי אתגר מאוד גדול – והכל בשפה העברית, שזה היה בשבילי עדיין מאוד קשה. אתגר נוסף הוא המפגש עם הסטריאוטיפים על החברה הערבית בקרב הציבור היהודי. אני מרגישה כל הזמן שאני במקום שאני צריכה לעשות שינוי במצב שאנחנו נמצאים בו, לעזור לכל האנשים לחיות חיים יותר קלים."

    רימאן בראקאת – עומדת בראש המחלקה לקהילה המזרח ירושלמית/פלסטינית במרכז FeelBeit. עד לאחרונה ניהלה עסק סיורים עצמאי – Experience Palestine. רימאן שימשה בעברה כמנהלת שותפה במרכז ישראל-פלסטין למחקר ולמידע (IPCRI). בעלת תואר שני במזרח תיכון ויחסים בין-לאומיים. 

    מתוך דבריה: "התחלתי לעבוד ב-FeelBeit לפני 8 שנים. המקום הוא מקום למפגש בין-קהילתי ועוסק באמנות, תרבות ומוזיקה. זהו מקום מפגש בו כל אחד יכול לבטא את עצמו ללא שיפוטיות. ה-FeelBeit מאפשר מקום לביטוי לכלל הזהויות במרחב הירושלמי – פלסטיני, ירושלמי, חילוני ועוד. אמנות בכללה, ואמנות במזרח ירושלים בפרט אינה יכולה להיות מנותקת מהמרחב החברתי והפוליטי שהיא צומחת בו. במובן מסויים, זה יכול אפילו להיות עול על האמן או האמנית.

    לעיתים, לאמניות פלסטיניות שמגיעות ממקום מסורתי יותר קשה למצוא מקום בו הן יוכלו להציג תמות מגדריות. ב-FeelBeit אנחנו מאפשרים ומעודדים זאת. ב-FeelBeit מהווה מקום פתוח, בית לאנשים ממגוון תחומים וזהויות, בו הם יכולים להיות מי שהם, לבטא את הזהות שלהם ולהרגיש בטוחים במרחב."

    עפאף קדומי – ירושלמית, אמא לשלושה ילדים, מנהלת ביה"ס עיסאוויה יסודי לבנות מזה 23 שנה. בעלת תואר ראשון בכימיה, תואר שני בחינוך מאוניברסיטת אלקדס ותואר שני נוסף ממכללת דוד ילין בהוראה ולמידה. מרצה במכללת סכנין, מדריכה אישית ומלווה מנהלים בראשית דרכם, שותפה וחברת צוות  במרכז הישראלי לפילוסופיה בחינוך. כפורצת דרך במגוון תחומים בחינוך, היא מלווה מנהלים ומנהלות בראשית דרכם ומעוררת השראה בקרב אנשי ונשות חינוך.

    מתוך דבריה: "אני במקור מהעיר העתיקה בירושלים, אני מוסלמית למרות שלמדתי בבית ספר נוצרי. אני מנהלת בית ספר בעיסאוויה ובקורס הכשרת מנהלים לא ידעתי עברית בכלל. התחברתי לכל מה שאמרו הנשים הנפלאות פה, אני מתנצלת על השפה שלי, למדתי את השפה בגיל 30 ומשהו בכל מיני אולפנים וידעתי שאני חייבת לתרגל את השפה אז הלכתי להתנדב בהדסה ושם למדתי עברית ואלו היו ימים מאוד חשובים.

    באתי לעיסוואיה לפני 23 שנים, ניהלתי בית ספר עם 1,400 תלמידות, ארבע שנים אחר כך בנו בית ספר אחר אז הבנות מהחטיבה עברו לשם והיום אני מנהלת בערך 750-800 תלמידות. אנחנו במזרח העיר באופן כללי מלמדות בבתי ספר נפרדים בנים בנות, וזה אומר הרבה על התרבות והמנטליות שלנו. אנחנו מול האוניברסיטה העברית וקרובים פיזית לגבעה הצרפתית, כך שכל הזמן יש מגע עם ההבדלים בין השכונות. אמנם היום אנחנו במצב מעט שונה, ואולי זה בגלל שיש בית ספר, חטיבה ותיכון בתוך הכפר עצמו. אני מסתכלת היום ורואה שכן יש שיפור, אבל עדיין יש הרבה מה לעשות, וגם המצב הפוליטי כמובן, מזרח ירושלים כולה קשה ועיסוואיה במיוחד יותר כי יש מעורבות פוליטית גדולה.

    הייחודיות של בית הספר – חינוך רגיש מגדר. כשאנחנו עומדות 800 תלמידות וקוראות פסוק מהקוראן, אני כל הזמן אומרת להן – קודם תלכו 4 שנים לאוניברסיטה ורק אחר כך להתחתן. כל פעם אני בוחרת כיתה או שכבה להגיד לה את זה. למרות שעדיין באות אלי הרבה אימהות בגיל 26 עם ילדים. ליוויתי הרבה תוכניות שמדברות עלי כאישה, כבת, או כאמא. איך אני מקבלת את האחר? מה השוני ביני לבינו? איך אני מתנהל עם המשפחה ואיך היא איתי? בתור בת במשפחה? היום אני יודעת שכל התלמידות אצלי עוברות לחטיבה ואחר כך עוברות לתיכון. מסיימות את התווג'יהי. אבל חשוב לזכור שאנחנו בחברה מסורתית, עדיין יש את עניין נישואי קרובי משפחה."

    ליאנא נביל – פעילה חברתית, אשת עסקים ואשת שטח מזרח ירושלמית. עוזרת מחקר בצוות חברה ואוכלוסיות במכון ירושלים למחקרי מדיניות ואחראית קשרי קהילה במזרח ירושלים. מנכל"ית עמותת קייאני להעצמה אישית וחברתית וקיימות במזרח ירושלים. בוגרת תכנית המנהיגות של תכנית "ג'רוסלמה" של קרן ליכטאג שיועדה למשפיענים ומנהיגים צעירים בירושלים.

    מתוך דבריה: "גדלתי בירדן. באתי לארץ ב-'98, התחתנתי ואני אמא ל-6 ילדים, הייתי רק עם תעודת תווג'יהי מירדן ואחרי 12 שנים, אבא של הילדים נפטר והיה לי אתגר גדול – להיות לבד בארץ שאין לי בה משפחה משלי, כשאין לי השכלה אקדמית ואני לא יודעת עברית. מה שעניין אותי לאחר הפטירה של בעלי זה איך אני שומרת על איכות החיים של הילדים שלי.

    החלטתי לצאת מהבית ולעשות תואר ראשון, וקיבלו אותי באוניברסיטת בית לחם, אחר כך עשיתי תואר שני ביעוץ ארגוני למוסדות חינוך, בקרית אונו (בעברית). רציתי ללמוד יותר עברית ועבדתי בכמה תחומים – בחינוך וכרכזת תעסוקה ושם למדתי הרבה על שוק התעסוקה. אחר כך עבדתי כמנהלת תוכניות קיימות במזרח ירושלים, והתחברתי מאוד לשטח. ליוויתי תוכניות מטעם העירייה ומטעם המשרד להגנת הסביבה.

    הייתי שותפה להקמת הרבה ועדות בתוך השכונות, ויסדתי את עמותת קייאני להעצמה אישית וחברתית. אחר כך חשבתי שהגיע הזמן לחבר את הכל ביחד ולהשמיע קולות של נשים במזרח ירושלים והגעתי למכון ירושלים למחקרי מדיניות ועכשיו אני עושה ראיונות וקבוצות מיקוד, אני גאה במקום שבו אני נמצאת עכשיו. אתגרים יש הרבה, לפי התחום והמקום. בהתחלה האתגרים היו לבנות אמון – מי אני ומה אני מביאה איתי. בתור עובדת עירייה בניית האמון לא הייתה פשוטה ולקחה המון זמן. המוטיבציה שלי הייתה בהתחלה דאגה ורצון לשנות ולעשות טוב – איפה שיש אתגרים תמצאו אותי."


    לאחר הפאנל התקיים דיון בו נציגים ונציגות מארגוני חברה אזרחית מרכזיים הפועלים במזרח ירושלים, שיתפו בתובנותיהם. חלק זה התמקד בתחומים ה"רכים", שנוטים להיעלם תחת סוגיות הליבה השונות, ביניהם – הממשק בין מזרח למערב ירושלים, הקשיים סביב השפה עברית, השפעות המתיחות הביטחונית, תחום הבריאות במזרח העיר, תחושת הביטחון במרחב הציבורי ואתגרי האימהוּת. 

    השאלות המרכזיות שהנציגים והנציגות מהארגונים השונים נשאלו הן – מהו הייחוד במצבן של נשים במזרח ירושלים? איך ומה אפשר לעשות כדי לשפר את המצב? איך אפשר להתמודד עם האתגרים אודותיהם שמענו היום?

    מען – ארגון עובדים – "אני רוצה שכל האנשים ידעו לדרוש את הזכויות שלהם, אנחנו מלמדים את האנשים, מעבירים סדנאות בהן מלמדים אותן למי לפנות כשצריך ומהן הזכויות שלהם בתור עובדים. אחד הדברים שאנחנו מבינים דרך הסדנאות שלנו על נשים שבאות אלינו, זה שיש הרבה מאוד בעיות במזרח ירושלים שמוסתרות, ושאם לא נצא לשטח לא נדע איך לעזור להן."

    ליסאן (קידום שוויון מגדרי וחברתי בירושלים באמצעות הוראת עברית) – "אחת הבעיות זה שאנחנו כמדינה לא יודעים לספק שירותים בערבית. ליסאן פועלת כבר עשור מתוך תפיסה של צדק לשוני – שפה היא זכות בסיסית. אנחנו נוטים לחשוב על שפה כדבר מובן מאליו, אבל במציאות הירושלמית שפה מהווה גורם מדיר, לפי נתוני הלמ"ס 52% מנשות מזרח ירושלים לא יודעות עברית כלל, והצורך בשפה העברית הוא אדיר, כדי לקבל שירותים רפואיים ועירוניים ועד למצוא עבודה והשתלבות בשוק העבודה. יש הרבה מאוד אתגרים בהקשר הזה – לפנות את הזמן ולקבל תמיכה מהבן זוג והמשפחה ובטח כשאת אמא, וגם אולפנים פרטיים עולים הרבה מאוד כסף."

    מרכז צעירים שועפאט – "אני לא יכולה להתעלם מזה שמזרח ירושלמים הם תושבים ולא אזרחים. ברגע שאין באמת זהות כלומר שאי אפשר לדבר עליה ולכן כשאנחנו מדברים על שפה או מה אני רוצה ללמוד ואיפה אני רוצה לעבוד וכו', זה יותר מתבסס על משהו שהוא בכלל רעוע מהיסוד. זה לא אומר שהנשים הן ברמה נמוכה יותר זו פשוט לא אותה נקודת התחלה ולשם מגיעים הפערים הנוספים. במזרח ירושלים מסיימים תיכון ואז או נכנסים לעבודה או לאקדמיה למרות שאנחנו לא באמת בוחרים לבד מה אנחנו רוצים ללמוד, אלא המשפחה בוחרת בשבילנו, יש כל מיני אתגרים, אני אגיד שמרכז הצעירים הוא הראשון שנותן את המקום לצעירים מגיל 18 ועד 35 שידברו באופן שהם רוצים לדבר מבלי לוותר על הזהות שלהם."

    לאחר מכן הדיון נפתח וממנו עלו מספר נקודות משמעותיות:

    • "עד היום אנחנו, הנשים, עשינו הרבה בשביל להתאים את עצמנו ולהשתלב בחברה. יחד עם זאת, הגיע הזמן שגם המעסיקים, החברה והבירוקרטיה תתאים את עצמה אלינו – תרבותית ושפתית."

    • "צריך לזכור שלא כל הנשים מצליחות להגיע לעמדות בכירות ומשפיעות וישנם הרבה פערים בין קבוצות נשים שונות. ישנו מגוון אדיר במזרח ירושלים ולא כולנו מקשה אחת. מדיניות מוצלחת תצליח להגיע למגוון זה".

    • מתוך דבריה של מסעדה ג'בר: "אני עובדת בפמ"י כבר 5 שנים – זרוע הביצוע של משרד ירושלים. אנחנו רואים את המוטיבציה של נשים להשתלב ולהתקדם בעולם התעסוקה, ואני שומעת שאחוז הפוטנציאל להשתלבות הוא נמוך. ישנה חשיבות גדולה לכך שהקהילה תהיה מעורבת בכתיבת מדיניות מותאמת לתושבים, שהקהילה תוכל להשפיע על קבלת ההחלטות הנוגעות לה. אני חושבת שאנחנו צריכים להשקיע בנשים באופן ממוקד, שכן כל אוכלוסייה צריכה את המעטפת שלה. בסוף המטרה של כולנו זה להשתלב בתעסוקה איכותית ושהמצב הכלכלי יהיה יותר טוב לכולנו."


    את האירוע סיכם אהוד פראוור, ראש צוות חברה ואוכלוסיות במכון ירושלים למחקרי מדיניות. אהוד סיכם ואמר שתחום הנשים במזרח ירושלים דורש העמקה מחקרית ופיצוח, שאינם יכולים להתקיים ללא שיח עם קולות אותנטיים מהשטח. אהוד ציין שהשיח והשיתוף של פאנל הנשים נתן מוטיבציה רבה להמשיך את המאמץ המחקרי והשינוי התודעתי הנדרש בתחום הנשים במזרח העיר. אהוד חתם את הערב בתקווה שהקולות שעלו בו יחלחלו אט אט לממסד הישראלי ויובילו למדיניות מיטיבה יותר.


    תמונות מהאירוע