רובם הגדול של המועסקים (עובדים) בירושלים גם מתגוררים בה. מבין 249,000 המועסקים שעבדו בשנת 2008 בירושלים, 75% התגוררו בה, ורק 25% הגיעו לעבודה מישובים אחרים. אחוז זה הוא הנמוך מבין ארבע הערים המטרופוליניות בישראל (תל-אביב-יפו, חיפה, באר-שבע וירושלים).

ככלל, מקובל להניח כי גברים נוסעים לעבודה מרחק גדול יותר מנשים, שלרוב עובדות קרוב יותר לבית. מסיבה זו ניתן לצפות שמבין הנשים המועסקות בעיר, יהיה חלקן של המתגוררות בה גבוה ביחס לגברים, שאחוז גבוה יותר מהם יגיע מחוץ לעיר. זהו אכן המצב בתל-אביב-יפו, בחיפה, ובבאר-שבע. המשמעות היא שערים אלו משכו באופן יחסי, יותר מועסקים ממועסקות. עם זאת, בירושלים המצב דווקא הפוך, ומתוך 114,000 הנשים המועסקות בירושלים, 27% התגוררו מחוץ לעיר, לעומת 24% בלבד מתוך 135,000 הגברים שהועסקו בעיר. ירושלים משכה, אם כך, יותר מועסקות ממועסקים.

גם בקרב הנשים וגם בקרב הגברים הייתה תל-אביב-יפו המושכת ביותר. 66% מהמועסקים בה, ו-60% מהמועסקות, התגוררו בישובים אחרים.

ומה באשר לכיוון ההפוך – תושבי העיר שיוצאים לעבוד מחוצה לה? בשנת 2008 הועסקו 17,400 ירושלמים מחוץ לירושלים, מהם 12,400 גברים ו-5,000 נשים. מספר התל-אביבים והחיפאים שיצאו לעבוד מחוץ לערי המגורים שלהם היה גדול הרבה יותר, ועמד על 63,100 בתל-אביב-יפו, ו-29,300 בחיפה.

הסיבות לפער בין ירושלים לבין תל-אביב-יפו וחיפה, נעוצות בעובדה שסביב ערים מרכזיות אלו מתקיימת טבעת של ערים וישובים סמוכים, המזינים את שוק התעסוקה בעיר המרכזית, וניזונים ממנו. מודל מטרופוליני זה הוא שיוצר את תנועות היוממות לתעסוקה. סביב ירושלים מתקיים מטרופולין, אך אין בו ערים גדולות סמוכות, וזיקות עם ערים פלסטיניות, שהיו לירושלים בעבר, אינן קיימות כיום. זו הסיבה ששוק התעסוקה בעיר ניזון בעיקר מאוכלוסיית העיר עצמה.

מועסקים בארבע הערים המטרופוליניות, לפי מקום מגורים, 2008