מינואר 2008 חלה חובת ביטוח פנסיוני לכל עובד בישראל. חובה זו היא תוצאה של הסכם קיבוצי שנחתם ביולי 2007 בין ההסתדרות לבין לשכת התיאום של הארגונים הכלכליים. ההסכם נועד לפתור מצוקה של מאות אלפי עובדים במשק שלא היה במקום עבודתם הסדר פנסיוני שהבטיח את עתידם הכלכלי. בהסכם נקבע כי כל מעסיק בישראל מחויב לערוך לעובדיו ביטוח פנסיוני והוסכם על האחוזים שהמעביד והעובד ידרשו להפריש לפנסיה.
נתוני הסקר החברתי של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה מצביעים על עליה משמעותית בשיעור העובדים בעלי תוכנית פנסיה בישראל (קרן פנסיה, ביטוח מנהלים או קופת גמל) בשנים שחלפו מאז שינוי זה. על פי הנתונים, שיעור בעלי תכנית פנסיה בקרב המועסקים בישראל עלה מ-64% בשנת 2007 ל-80% בשנת 2010. בירושלים, שיעור בעלי תכנית פנסיה עלה מ- 56% בשנת 2007 ל-66% בשנת 2010. שיעור הירושלמים בעלי תכנית פנסיה בשנת 2010 היה נמוך בהשוואה לתל אביב (85%), ראשון לציון (82%) וחיפה (80%).
הנתונים מצביעים על קשר ברור בין רמת ההכנסה לבין שיעור העובדים בעלי תכנית פנסיה. כך למשל, בקרב עובדים בעלי הכנסה של עד 2,000 ₪ (הכנסה אישית נטו) רק ל-42% הייתה תכנית כזו, בעוד שבקרב בעלי הכנסה שמעל ל-7,500 ₪ שיעור בעלי תכנית פנסיה עלה על 95%.
ישנם הבדלים משמעותיים בין עובדים מענפים שונים. שיעור גבוה של בעלי תכנית פנסיה קיים בקרב העובדים בתחום חשמל ומים (96%), שירותים ציבוריים (95%) ובנקאות, ביטוח ופיננסים (93%). לעומת זאת, שיעור נמוך יותר קיים בקרב העובדים בשירותי אירוח ואוכל (48%), בינוי (51%) וחקלאות (60%).
ניתוח מצבם של עובדי חברות כוח האדם מראה כי שיעור בעלי תכנית פנסיה בקרב עובדים אלו עלה
מ-40% בשנת 2007 ל-62% בשנת 2010, אך הוא עדיין נמוך מהשיעור בקרב כלל המועסקים (80%).
מקור: עיבוד לנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה