נתוני הביטוח הלאומי מראים כי שיעור האבטלה בסוף אפריל עמד על 22.5% בירושלים לעומת 20% בכלל הארץ. הפגיעה הקשה יותר נבעה מהפגיעה בענף התיירות שנאלצה לעצור את פעילותה. 44.5% מהעובדים אשר עסקו בענף שירותי אירוח ואוכל תבעו אבטלה בחודשים מרץ ואפריל, לעומת 36.4% בכל הארץ. הפגיעה אף היתה גבוהה יותר בקרב ערביי ירושלים, 55% מכלל העובדים שעסקו בענף זה תבעו אבטלה.

גם בענפי התחבורה, אחסנה ודואר שיעורי האבטלה היו גבוהים ביחס לשאר המדינה, 40% בירושלים לעומת 28% בכל הארץ.

מעניין להתמקד בענף בו לא היתה אבטלה גדולה, זהו ענף המנהל המקומי וציבורי. מדיניות המגזר הציבורי היתה לא להוציא עובדים לחל"ת אלא להפעיל מדיניות של "מצב חרום" בו חלק מהעובדים עבדו מהבית וחלק לקחו חופשה בשכר. כך למעשה שיעור תובעי האבטלה בענף זה היה נמוך מאוד ועמד על 5.3% בלבד, בהתחשב בכך שבירושלים ישנם עובדים רבים בענף זה ( 22,853 עובדים) החלטת מדיניות זו מיתנה את עומק המשבר הכלכלי אליו היתה נכנסת ירושלים לו המדיניות היתה שונה.

נתון מעניין נוסף הוא שבחודשים אלו יותר גברים עובדים תבעו אבטלה מנשים עובדות, 23.2% לעומת 21.7%. אך כשמתמקדים בהבדלים אלו בתוך אוכלוסיית היהודים והערבים התמונה משתנה ומקצינה. בקרב היהודים דווקא יש יותר נשים שתבעו אבטלה, 19.4% בקרב הגברים לעומת 22.3% בקרב הנשים. אך באוכלוסייה הערבית בירושלים הפערים קיצוניים הרבה יותר. 28.3% מהגברים הערבים תבעו אבטלה לעומת 18.6% בלבד מנשים ערביות. על פניו נראה שמשבר הקורונה כמעט לא פגע בנשים הערביות, אך כאשר לוקחים בחשבון ששיעור תעסוקת הנשים הערביות בירושלים הוא נמוך מאוד ובשנת 2019 רק 17.5% מהן היו בכוח העבודה (לעומת 61.3% אצל הנשים היהודיות לדוגמה) אזי מבינים שהמעט הנשים הערביות שיצאו לעבוד נפגעו קשה וככל הנראה יהיה מורכב ומסובך יותר להחזיר אותן למעגל העבודה.

כמו כן, חשוב לציין כי הענף בו מועסקים הכי הרבה עובדים ערבים ירושלמים הוא ענף הבינוי, 23% מגברים הערבים נכון ל-2018 עבדו בענף זה. בינוי הוגדר כחיוני למשק ולכן המשיך לעבוד בתקופת הקורונה כמעט ללא שינוי (מלבד עובדים מהרשות הפלסטינית שלא יכלו להיכנס לישראל), ולכן רואים פחות תובעי אבטלה בענף זה (20% בלבד בקרב הגברים הערבים).