לפני 70 שנה פורסמה תכנית המיתאר הראשונה של המדינה הצעירה. התכנית נקראה "תכנון פיסי בישראל", אך לרוב מתייחסים אליה כ-"תכנית שרון", על שם המתכנן, אדריכל אריה שרון. אחד מהעקרונות הבסיסיים אותם קבעה התכנית היה פיזור האוכלוסייה, בדגש על ערים קטנות ובינוניות, בניסיון לכוון את האוכלוסייה הרחק מן הערים הגדולות וממרכז הארץ. במלאת לתכנית 70, ובהתקרב יום העצמאות ה-73, נבחן את פיזור האוכלוסייה בישראל.
בשנת 1948 התגוררו בישראל, לפי נתוני הלמ"ס, 872,700 תושבים. המחוז המיושב ביותר היה מחוז תל אביב, ש-36% מהאוכלוסייה (305,700 תושבים) התגוררו בו. המחוז השני בגודלו היה מחוז חיפה, בו התגוררו 21% מתושבי ישראל. מחוז הדרום היה הקטן ביותר, ורק 2.5% מהאוכלוסייה התגוררו בו. אוכלוסיית המחוזות המרכזיים (תל אביב וחיפה) מנתה, אם כך, 56% מתושבי המדינה, אוכלוסיית שולי המרכז (מחוזות המרכז וירושלים) מנתה 25%, ובמחוזות הפריפריה (צפון ודרום) התגוררו 19% מאוכלוסיית המדינה.
כיום (ומאז שנות ה-1990), מדיניות התכנון שונה מאוד מזו של אריה שרון, אבל במידה רבה ניתן לומר שהוא נחל הצלחה גדולה. בשנת 2019 התגוררו רק 27% מתושבי המדינה במחוזות המרכזיים, 37% בשולי המרכז, ו-36% בפריפריה (כולל ישובים ישראליים ביו"ש). המרכזים הגדולים ירדו לחצי ממשקלם בעת הקמת המדינה, בעוד שהפריפריה הכפילה את משקלה, אך לא השיגה את שולי המרכזים הגדולים, שבינתיים התפתחו למרכזים בפני עצמם. ניתן לראות שעיקר הירידה היא במחוז תל אביב, ועיקר העלייה במחוז המרכז.
גם הדגש של שרון על ערים בא לידי ביטוי בנתונים. ישראל מתאפיינת באחוז גבוה, ולמעשה מהגבוהים בעולם, של אוכלוסייה עירונית. אוכלוסייה המתגוררת בישובים עירוניים נהנית בדרך כלל ממגוון רחב יותר של אפשרויות בתחומים שונים, כמו תעסוקה, חינוך ותרבות, בעוד שהאוכלוסייה הכפרית נהנית מיתרונות אחרים. לפי נתוני הבנק העולמי והאו"ם, יותר מ-92% מהאוכלוסייה בישראל מתגוררת ביישובים עירוניים, אחוז גבוה מאוד ביחס לממוצע באירופה ובצפון אמריקה. בשנת 1960 עמד אחוז העיור בישראל על 77% בלבד, אם כי גם אז היתה ישראל מהעירוניות שבמדינות העולם. שנות ה-1960 וה-1970 היו שנים בהן עלה אחוז התושבים העירוניים בישראל בתלילות, והגיע ל-90% בשנת 1983. לשם השוואה, במדינות האיחוד האירופי השיעור עמד באותה שנה על 68%, וכיום הוא עומד על 74%. חשוב לציין שחלק מהיישובים הנחשבים לכפריים באירופה, היו נחשבים לעירוניים בישראל.
ההגדרה של ישובים עירוניים קצת בעייתית, כי גם ראש פינה ומטולה הן עירוניות, אהל בת חפר, ששייכת למ.א. עמק חפר, גדולה משתיהן ביחד.
היה נכון למדוד את רמת העירוניות לפי צפיפות המרקם הבנוי של היישוב ולא רק לפי הגדרות של מ.א. ומ.מ./עירייה
נראה לי שהלמ"ס מגדירה יישוב עירוני לפי האוכלוסייה – 2,000 תושבים ומעלה, כך שבת-חפר, צור הדסה ואנומליות דומות, נחשבות ליישובים עירוניים. נראה לי שזה עובד גם בכיוון השני, ושמטולה נחשבת ליישוב כפרי.
בכל מקרה ברור שאתה צודק, ושצפיפות עירונית היא המדד הנכון, אבל את זה אין לי לכל העולם.
https://www.cbs.gov.il/he/Pages/%D7%9B%D7%9C-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%97%D7%99%D7%9D.aspx?TID=%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94+%D7%91%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91%D7%99%D7%9D&TID1=%D7%90%D7%95%D7%9B%D7%9C%D7%95%D7%A1%D7%99%D7%99%D7%94&k=%D7%99%D7%99%D7%A9%D7%95%D7%91+%D7%A2%D7%99%D7%A8%D7%95%D7%A0%D7%99
הנתונים המוצגים בכתבה מאד מעניינים, אבל לא נראה שכל הגורמים הרלוונטיים בירושלים מתייחסים אליהם כראוי.
בשנים האחרונות האוכלוסייה בעיר גדלה ללא שליטה ('כדי לשמור על רוב יהודי'), ללא תכנית מתאר תקפה, ללא שיתוף ציבור אמיתי וללא תשתיות מספקות.
כדאי לפזר אותה בישובים הסמוכים, ולצופף אותם בצורה מבוקרת – תוך הקמת מרכזי תעסוקה, מסחר ובילוי, כדי לצמצם את הנסועה והתלות בשירותים הניתנים בעיר..