יואב זמרן, סמנכ"ל מנח"י

מערכת החינוך במזרח ירושלים

מערכת החינוך במזרח ירושלים מונה 115,000 תלמידים. 40% מתוכן לומדים בחינוך הרשמי, 45% במוכר שאינו רשמי, ועוד 15-20% בחינוך הפרטי, שאינו מוכר ואינו מפוקח על ידי המדינה, המנוהל בעיקר על ידי אונר"א או הווקף. יש תלמידים שאינם תושבי ירושלים אך לומדים בירושלים, ויש כאלה שרשומים כגרים בירושלים אך לומדים מחוצה לה.
שני דברים שהשפיעו על עיצוב תחום החינוך בתוך תוכנית החומש: 1. מערכת החינוך הירושלמית החלה לפעול במז"י הרבה לפני שהיתה התעוררות לנושא הזה בממשלה, והרבה מהפעילות שכבר נעשתה הניעה את התוכנית כולה. 2. בג"ץ כיתות הלימוד משנת 2011, שבו תבעו את העירייה והממשלה על הזכות ללמוד בבתי ספר רשמיים. זה השפיע על איכות הכיתות ועל ההבנה שמספר הלומדים במערכת החינוך הרשמית צריך לעלות מ40% ל70% בחומש הקרוב, על מנת לענות על דרישת בג"ץ. משנת 2014 המערכת התחילה להיערך בסוגיית כיתות הלימוד.

מזהים כי בחומש הקרוב יהיה מחסור של 3500 כיתות לימוד בירושלים, מתוכן 1800 במזרח ירושלים. כלומר יהיה חייב להיות גידול משמעותי של בתי הספר.
לפני 3 וחצי שנים, כשהחלו להיערך בעקבות פסק בג"ץ, התברר שאין אף אחד שאחראי על מערכת החינוך במז"י. מנכ"ל משרד החינוך אז, היתה מיכל כהן והיא הקימה בעקבות זאת צוות אסטרטגי למז"י. הביטוי המשמעותי ביותר של זה הוא גידול מספר המפקחים משניים ל-16. העירייה קבעה שהיא לא נכנסת כלל למוסדות שאינם שייכים לחינוך הרשמי, אלא רק לרשמי, ושם היא מפעילה תוכניות, מלווה את הצוות וכו'. בעקבות כך הוקם האגף והחלו דברים לזוז. כך קרה שכאשר משרד ירושלים רצה להכין את תוכנית החומש, משרד החינוך היה הראשון שהציג עבורו תוכנית עבודה, ובאמת משרד ירושלים הכניס נושאים רבים לתוכנית החומש בעקבות החומר ממשרד החינוך.

בתוכנית החומש קיימים ארבעה אלמנטים מרכזיים:

לימוד עברית, חינוך בלתי פורמלי והעשרה, הנגשה להשכלה גבוהה ומעבר לתוכנית לימודים ישראלית.

לימודי עברית-

הבעיה הגדולה ביותר בתחום זה היא מחסור במורים איכותיים. אחד הדברים שמצליחים זה האולפנים שמופעלים על ידי 'אקסיומה'. בנוסף- עובדים על תוכניות הסבה למורים שיוכשרו להיות מורים לערבית. דבר שלישי- נפתח מסלול להוראת עברית כשפה זרה עבור ערבים, באוניברסיטה העברית ובמכללת דוד ילין. דבר אחרון שניסו לעשות זה להעניק תמריצים למורים שיבואו מהצפון לירושלים ללמד עברית (באותו מודל שעבר בנגב עבור המגזר הבדואי), ובזה ההצלחה קטנה מאוד כי החיים בירושלים יקרים מאוד, אז לא מעוניינים לבוא לגור כאן.
חינוך בלתי פורמלי- אין הכוונה לתנועות נוער, כי אם לחוגים, העשרה בתוך בית הספר והגנים, הארכת יום הלימודים, צהרונים לילדי הגנים וכיתות א'-ב'. התוכנית הזו פועלת בכל בתי הספר הרשמיים ובעשרה בתי ספר מוכש"ר שמלמדים תוכנית לימודים ישראלית. בתחום הצהרונים אין כל כך ביקוש, כי אמהות לא עובדות אז אין להן סיבה לשלוח את ילדיהן לצהרון. התחושה בשטח היא שיש גל אדיר של פעילות בבתי הספר והמנהלים בתחושת הצפת פתע של מפקחים, תוכניות, פעילויות וכו'

תוכנית לימודים ישראלית-

אחד היעדים הגדולים במשרד ירושלים היתה הגדלת המוסדות שלומדים לפי תל"י ישראלית. מוטיבציה של תל"י ישראלית: 1. הנגשת הכשירות של התלמידים להשתלב בשוק העבודה בישראל. 2. צמצום תופעת הנשירה, שנובעת ממבנה התוג'יה שכולו יחידת אחת, ואם נכשלים במקצוע מסוים צריך לחזור שוב על כל הבחינות. העירייה והמשרד התווכחו על זה הרבה. תחילה המשרד רצה שכל תוכנית החומש תחול רק על בתי ספר ישראלים והעירייה לא הסכימה לכך. לבסוף הוסכם שהעירייה מתחייבת להגדלה של 20 כיתות בשנה שילמדו בתל"י ישראלית ובמקביל- תוכנית החומש דואגת לכל התלמידים. היו ויכוחים על הטכניקה, מנח"י לחצו מאוד שהרישום יהיה על-אזורי על מנת לגרום למתג בתי ספר ישראלים לפי נושאים ותוכן ושמכל השכונות ישלחו לבתי ספר כאלה מפני שהם יהיו מצויינים, ובכך ינוטרל הלחץ של ועדי השכונות והכוחות הפועלים שגורמים גם להורים שרוצים לשלוח לתל"י ישראלית לסגת מזה לבסוף. בית הספר הראשון שהוקם במתכונת כזו הוא בי"ס הטכנולוגי בבית חנינא, קיימים גם בית ספר למצטיינים, לאמנות ולמוזיקה. בשלב הבא מתוכננים לקום בתי ספר יסודיים לשפות ולמדעים. כל בתי הספר הללו מעורבים בנים ובנות. המסקנה שלהם היא שכשיש איכות, יש ביקוש, וכשמוציאים אותם מהשכונות, העימותים קטֵנים והצמיחה מתאפשרת. היום עומדים על 9000 ילדים שלומדים בתוכנית הישראלית לעומת 500 שלמדו בה קודם שהוקם ביה"ס הטכנולוגי. מצד שני- הכנסת כיתות ישראליות לבתי ספר פלסטיניים זהו מהלך שמצליח הרבה פחות אם בכלל. בנוסף לזה- הם עוסקים רבות בסוגיה המורכבת של בינוי ואיתור שטח על מנת לבנות בתי ספר ולא להשתמש במבנים שכורים שהם לא תמיד ראויים ללימוד.

השכלה גבוהה-

סוגייה מעסיקה מאוד. גם מבחינת ניתוב תלמידים להשכלה גבוהה וגם על מנת לפתור את הצורך במשרות חסרות במז"י כמו עובדים סוציאליים, פסיכולוגים, מקצועות טיפוליים שונים ונוספים. הם עוסקים בהכשרת אקדמאים שלמדו באוני' אל-נג'אח ואל-קודס על מנת שיותאמו לשוק העבודה הישראלי ויקבלו את התעודות הנדרשות. הבחינה השניה- הנגשת האקדמיה לתלמידים: להכיר להם את האוני', לארגן חונכויות של תלמידים על ידי סטודנטים ועוד. כל זה במטרה ליצור הנהגה וקשר עם האקדמיה. המשימה היא להנגיש לכמה שיותר אנשים השכלה ותעסוקה שישראל מכירה בתעודות ובהכשרה שלה.
מערכת החינוך היא הכי בתנועה מכל שאר התחומים בתוכנית החומש. ד"ר דוד קורן וציון רגב הם האמונים על סנכרון ויישום התוכנית בשטח והתאמתה למערכות.

שאלות:

• מדוע לא מקימים בתי ספר מקצועיים שרלוונטיים למקצועות שהשוק דורש כמו רצפות, טייחות וכדומה, במקום שילכו להיות קופאים ושליחים בסופר?
• למה לא לחזק את העברית במערכת הרגילה אלא רק בשעות אחר הצהרים?
• איך ניתן לדרוש שהילדים ילמדו תוכניות אזרחות והיסטוריה שלא הולמות את התרבות והאתוסים שלהם?
• מדוע הסטאז' של אוניברסיטאות פלסטיניות לא מוכר בישראל?
• מדוע מורים לא יכולים להמיר את תעודת ההוראה שלהם בירושלים, על מנת שתהיה ישראלית, וצריכים ללכת לשם כך למכללות אחרות כמו בבקעה אל ע'רביה?
• מדוע אין מבחני מיצ"ב או מבחנים אחרים לבדיקת רמת הלימודים הכללית בבתי הספר?
• ספרי הלימוד לא מגיעים בזמן
• מדוע מסלול הבגרות נעשה מתוך כפייה ולא מתוך בחירה?
• אין התייחסות מספקת בתוכנית החומש לתופעת הנשירה.
• בולט היעדר התייחסות לחינוך לתזונה בריאה בבתי הספר.
• מה לגבי חינוך למדעים?

תשובות:

• עברית- בבתי הספר הרשמיים לומדים עברית מכיתה א'. ומוסיפים בכל הכיתות ככל שלוח הזמנים מאפשר. מכיוון שלא תמיד לוח הזמנים מאפשר, משלימים את זה דרך האולפנים.
• אזרחות והיסטוריה- יש מהלך של צוותים שיוצרים בחינת אזרחות והיסטוריה אחרות, מנסים להתאים את המודל הקיים בבית הספר הדו-לשוני. זה לא ייפתר בקלות אבל זה בהחלט על השולחן. סטאז'ים- צריך להגיד שבאוני' האלו פעמים רבות אין בכלל סטאז' ולכן חייבים לבצע אותו בלי קשר לענייני פוליטיקה.
• הכשרת מורים- מטפלים בהקמת שלוחה להכשרת מורים בדוד ילין. מיצ"ב- אם מדובר בתוכניות של הרשות הפלסטינית אין למנח"י מה לעשות איתן. מאוד מאוד מורכב ומסובך מבחינה מדינית-פוליטית שמדינת ישראל תבוא ותבדוק תוכניות לימודים של הרש"פ. ודאי שמפקח צריך לעשות את עבודתו, אך אין אפשרות לעשות מבחני רוחב כמו מיצ"ב.
• הספרים- זוהי סוגיה שנפתרה, היא היתה בשנה שעברה בעקבות כך שהרש"פ חידשה את כל מערך הספרים והם היו מעבירים אותם רק בחודש אוגוסט לפיקוח משרד החינוך. לשנה הבאה החליטו שמה שיגיע למשרד עד חודש יוני- ילמדו, ומה שלא- יפתחו את השנה עם הספרים הישנים. מתקיים פיקוח של המשרד על ספרי הלימוד, אבל אם בעבר היה מישהו יושב וגוזר, השנה הכניסו תכנים חדשים במקומות שהוציאו מהם מכנים לא ראויים, וצריך לומר שבספרי הלימוד של הכיתות הגבוהות במיוחד רמת ההסתה עלתה מאוד מאוד.
• הבגרות- בשום מצב אף אחד לא יעשה בגרות בכפייה. ברור לכולם שבסוף רק 25% בערך יעשו בגרות ישראלית. ישנה בעיה הפוכה שיש שכונות שאין בהן אפשרות ללמוד לבגרות, אבל מצב בו כופים תל"י ישראלית לא יהיה.
• נשירה- סוגיה שעוסקים בה הרבה מאוד, והסיבה שהיא לא קיימת בתוכנית החמש היא כי עדיין מנסים לפצח אותה. לא מבינים בדיוק את הסיבות לנשירה ולכן לא בטוחים מה הוא המענה המיטבי. המרחק מפתרון גדול מאוד.
• מדעים- בתוג'יהי אין בכלל לימודי מדעים. הם הקימו ניידת מדעים שעוברת מבי"ס לבי"ס כהעשרה. בתוכנית הישראלית יש מדעים, וגם חלק מתוכנית החומש היא הכנסת תחום המדעים.
  הגידול מביא מורים ומנהלים חדשים, אבל אכן יש מחסור רב- בכל שנה אמורים לקום 2-3 בתי ספר יסודיים, אז מביאים מורים מהצפון עם כל הבעייתיות שבדבר. כן מקיימים מסלולי הכשרה והפיתרון יהיה שמתוך מז"י יוכשרו אנשי צוות, וזה כמובן לוקח זמן רב.