הקמתה של מדינת ישראל ב־1948 העמידה בפני הכנסיות והעולם הנוצרי אתגר תיאולוגי מורכב: כיצד עליהם להתייחס להצלחתו של העם היהודי, שנדון — על פי התפיסה הנוצרית המסורתית — לעונש של גלות והשפלה מתמדת, להקים בארץ הקודש מדינה יהודית בת קיימא.
מלחמת ששת הימים והאירועים המפתיעים שבאו בעקבותיה — הכיבוש הישראלי של בית לחם ומזרח ירושלים, שרוב המקומות הקדושים לנצרות נמצאים בהן, לצד מקום מושבם של ראשי הכנסיות בארץ הקודש — העצימו עוד יותר את החששות, הן בקרב הכנסיות והקהילות הנוצריות המקומיות הן בקרב הגורמים הנוצריים הבין־ לאומיים.
לראשונה נמצאו המקומות הקדושים הנוצריים החשובים בשליטת מדינה שהנוצרים לסוגיהם זיהו עם היהדות, הדת המובסת, שממנה יצאה הנצרות, הדת המנצחת והיורשת הרוחנית של "ישראל שבבשר". אולם המשקעים ההיסטוריים והדתיים לא היו רק מנת חלקו של העולם הנוצרי. מנהיגי ישראל, מדינתו של העם היהודי, שהיה במשך מאות שנים מיעוט התלוי בחסדיהם של שליטים נוצרים ומוסלמים, הפכו שלא ברצונם ל"קיסר" האמור לטפל גם בענייני הקהילות הנוצריות המקומיות, המקומות הקדושים והרכוש הכנסייתי הרב, שנותר בשטחה של המדינה הצעירה.
רוב מנהיגי המדינה היו מודעים להשפעת המשקעים ההיסטוריים־ דתיים על יחס העולם הנוצרי לישראל; בה בעת לא היו גם הם משוחררים מן הדימוי של הנצרות והעולם הנוצרי בעיני היהודים. העובדה שרוב הנוצרים בארץ היו ערבים, שההנהגה הישראלית פקפקה בנאמנותם למדינה, הוסיפה בעייתיות ליחסים בין ישראל לקהילות הנוצריות המקומיות. היפוך יוצרות זה, והיחסים המורכבים והסבוכים בין העולם הנוצרי ומדינת ישראל הם עניינו המרכזי של פרויקט מחקר זה.
נצרות ונוצרים במדינת היהודים: המדיניות הישראלית כלפי הכנסיות והקהילות הנוצריות (2010-1948)
פרסום מס' 420
