קיימות עירונית - איך אפשר?

קידום קיימות באמצעות שלושה ערוצי עבודה עיקריים

המלצות המדיניות נוגעות לשלושה ערוצי עבודה עיקריים. המבקשים להעמיק מעבר לכתוב במסמך המסכם של הפרויקט, מוזמנים לעיין בהמלצות הנפרדות לפי נושאי העבודה:

• ערוץ מרחבי – שימושים חדשים במרחב הציבורי והתמודדות עם טשטוש הגבולות בין פרטי לציבורי.
• ערוץ כלכלי – כלים עירוניים לעידוד הכלכלה המשתפת
• ערוץ קהילתי – קידום ערכי קיימות באמצעות קהילות מקומיות

המלצות לקידום קיימות עירונית- צעדים מעשיים:

הדובדבן שעל קצפת המחקר הינו המלצות המדיניות של הפרויקט לצעדים שעשויים לקדם אורח חיים מקיים בערי ישראל. ההמלצות מכוונות למגוון גורמים, בדגש על רמת השלטון המקומי, והן רבות ומפורטות. אנו ממליצים להיכנס למסמך על מנת להיטיב ולהכירן. כאן תמצאו טעימה ראשונית.

הנחת היסוד הטמונה בכל ההמלצות היא תפיסת התפקיד של הרשות המקומית כמובילה: על הרשויות לאמץ מדיניות מעודדת אורח חיים מקיים כעיקרון מארגן לאסטרטגיה העירונית. על בסיס הנחת היסוד הזו הנחנו שורה של עקרונות נלווים (פרק 4.1), שיסייעו בניווט ובקבלת החלטות בעת החתירה לעבר קיימות עירונית.

המלצות המדיניות -טעימה מהעיקר:

תכנון וניהול המרחב הציבורי כמרחב עירוני מקיים

מעבר להמלצות המקובלות כיום (ציפוף, עידוד הליכתיות, ערוב שימושים) אנו מבקשים לשים דגש על התאמת המרחב למשתמשים שונים, סוגי פעילות וזמנים מגוונים של פעילויות; יצירת שותפויות בניהול המרחב ועוד. ההמלצות מיועדות להפוך מרחבים לגמישים ואופרטיביים לאוכלוסיות מגוונות, ולכאלה המהווים עוגן לחיי העיר. עיצוב המרחב הציבורי והתכנון לא יכולים להיצמד לגבולות האדמיניסטרטיביים המסורתיים המכתיבים כיום את ניהולם של המרחבים הציבוריים.

את נושא המרחב הציבורי הובילו אדריכל עודד קוטוק ודרור קוכן. 

לדבריהם, השימוש במרחבים הציבוריים לא השתנה הרבה בעשורים האחרונים. עד היום הרשויות, המתכננים ושאר הנוגעים בדבר מסווגים את המרחב הציבורי לפי צורה (רחוב, כיכר), ולא, כפי שמתבקש – לפי השימוש שנעשה בו. בנוסף, הם מציינים כי כולנו כלואים בהתייחסות למרחב הציבורי הקיים ולשימושים המוכרים בו ומתקשים לדמיין מרחב ציבורי עתידי, אשר יענה על שימושים משתנים. לפיכך, מתמקדים החוקרים בחיפוש אחר אופני שימוש חדשים במרחב הציבורי. הם מציגים מגוון רחב של שימושים שכאלו ומציעים עבורם מנגנוני התאמה.

כך למשל- מרחבים מודולריים וניידים, המזכירים קצת את טרנד ה"פופ-אפ", שבהם ציוד ממונע או מתקפל יכול להיות מושם במקום ולאפשר שימוש ציבורי במרחב במחזוריות לפי תקופות, עונתיות או צורך.

שימוש אחר למרחבים יכול להיות כתחנה רב תחומית – שימושים לא שגרתיים או משתמשים חדשים למקום בו אנו רגילים לפעולה ציבורית אחת (למשל לתחנות אוטובוס), מנצלים לא רק את המרחב, אלא גם את הזמן הלא מנוצל.

כולנו מכירים את השימוש במרחב ציבורי כמקום של עבודה – מחקרים שנעשו מראים שאולי כיום אנשים מרבים לעבוד במרחב הציבורי, אבל למעשה במקרים רבים הם מצויים תודעתית בבועה מנותקת מהמרחב הציבורי, ובנוסף, באופן פרדוקסלי, הם גם לא כל כך עובדים אלא עוסקים בעניינים חברתיים (דרך המחשב, לא בסביבה המיידית). את זה ניתן לצרף למחקרים העוסקים באנשים העובדים מהבית ומדווחים על תחושת בדידות. עבודה מבתי קפה וכד' נותנת מענה לתחושת הבדידות במקרים רבים. ניתן לקחת עובדות אלו ולנסות להלביש שימושים חדשים למרחב הציבורי שמטרתם להתמודד עם סוג הבעיות הזה.

כיוון מעניין במיוחד הינו שימוש במרחב העבודה לצרכים נוספים. אנו מכירים ניצנים של התופעה, כגון בנקים וגופים אחרים שנותנים להתארגנויות קהילתיות וחברתיות להשתמש באולמי הרצאות לצורך סדנאות או מפגשים מחוץ לשעות העבודה הרגילות. עם זאת, המחקר מראה שזה רק מגרד את קצה קצהו של הפוטנציאל. כך למשל, אחד החסמים הגדולים ביותר לשימוש במרחב עבודה לצרכים נוספים (לא רק במתחמי עבודה אלא גם בשימוש משני במרחבים ציבוריים כמו מוסדות חינוך או מתנ"סים) הוא שאלת הפגיעה במרחב של העובדים הקבועים. פתרון מעניין במיוחד מגיע, איך לא, מתחום העיצוב, בהצעה למשרד בו תחנת העבודה מתקפלת ומאופסנת בתקרה ומאפשרת בשעות אחה"צ שימוש אחר במרחב, בלי לפגוע בשולחן של העובד (מה שד"ר ליה אטינגר הכתירה כ"מעריסה לעריסה" של עיצוב חללים).

כל המודלים הללו מציגים מגוון רחב של בעיות ושאלות וצורך לשנות לחלוטין תפישות קיימות בדבר בעלות, ריבונות, אוטונומיה של הקהילה ועוד, וגם שאלות פרקטיות כגון- של מי האחריות לשמור על ניקיון המקום ועל שלמותו. המלצות המדיניות של פרויקט קיימות עירונית עוסקות גם בהיבטים אלה.

עוד על המרחב הציבורי

הטמעת כלי כלכלת שיתוף

כחלק מאורח החיים העירוני, כלכלת שיתוף מתפתחת כיום בעולם ובארץ בעיקר על-ידי גופים עסקיים ולפי אינטרסים של שוק. ניתן לשנות את הכיוון וליישם רעיונות אלו לטובת הכלל. הבעיה המרכזית הינה המחסור במדיניות ברורה ומוסדרת בנושא. כלכלת השיתוף מייצרת הזדמנות להגדיר מחדש את מארג היחסים בין השחקנים השונים בעיר. הגישה רואה את התושב כ-Prosumer שאינו רק צורך שירותים ומוצרים, אלא מייצר ערכים כאלה בעצמו. אחת ההמלצות המרכזיות היא לייצר מדיניות ציבורית (ממשלתית ועירונית), שתתמוך באינטרס הציבורי ולא תשרת רק את האינטרס הכלכלי יזמי. זוהו חסמים קונקרטיים כגון: מחסור במומחיות, ניסיון וכוח אדם מקצועי לניהול פלטפורמות משתפות ברשות; היעדר תקנות וחקיקה מקומית מתאימה כגון חוק חובת המכרזים, אישורים על ניהול עסק, אישורי בטיחות למיניהם וכו'.

פורום WEconomize, דר' צפריר בלוך ודר' יאיר פרידמן, הובילו נושא זה. הצוות מתמודד עם שלוש סוגיות מרכזיות: ייעול שימוש בשטחים, סוגיות הקשורות בעסקים קטנים וספריות עירוניות.

הרשויות המקומיות כלל לא מכירות את הנכסים שבידיהן

כפי שעלה בנושא המרחב הציבורי, גם מהמחקר בנוגע לכלכלת השיתוף, עולה כי פעמים רבות רשויות מקומיות אינן מודעות לכלל הנכסים הציבוריים הפנויים שבידן. הערכת הצוות היא שלפחות 20% מכלל הנכסים שבבעלות העירייה אינם בהכרח מוכרים לגורמים הרלוונטיים בעירייה ולא תמיד יש תמונה מלאה של מי, איך, כמה ולמה משתמשים בנכסים אלו.

דוגמא לשימושים חדשים ומעניינים יכולות להוות הספריות הציבוריות. שטחה של ספריה ציבורית ממוצעת הינו 900 מ"ר בנוי. הספריות מתמודדות כיום עם שאלה של שינוי יעודן והתאמתן לעידן החדש. דוגמא שהועלתה היא בקשה של קבוצות סטודנטים להגיע לספריות העירוניות בשעות הערב, כשהן סגורות, ולהשתמש בחללים שלהן ללימוד שם כקבוצות, במקום לחצות את כל העיר בלילה ולהגיע לספריה של האוניברסיטה.

לספריות יש לא רק שטח אלא גם ידע, תוכנה והתמחות בניהול מלאי. זהו אספקט מעניין במיוחד, כיוון שמומחיות זו מתאימה לא רק לספרים אלא גם לספריות ציוד שכונתיות,  בין אם ספריית השאלה לכלי גינה או כלי בית.

סוגיה ששבה ועולה הינה הדרך בה ניתן בגופים גדולים ומורכבים כמו עיריות, למצות על הצד היעיל ביותר את כלל הנכסים שנמצאים בתת שימוש. כלכלת שיתוף יכולה לעזור גם כאן באיסוף המידע על נכסים לא מנוצלים והצלבתו עם הצרכים השונים, ועל ידי כך לגייס את האגפים השונים בעירייה "לסחור" ביניהם בשטחים. עם זאת יש להביא בחשבון שמהלך כזה עשוי לעורר התנגדויות – החל מהקושי של עובדים להצהיר שהם מנהלים את הנכסים שברשותם בצורה לא מיטבית, חשש מסיווג כ"לא יעילים", ועד לחשש מבני מוצדק שברגע שיסכימו עם הצהרה שמשאב שבניהולם נמצא בתת שימוש, ייקחו אותו מאחריותם או יקצצו בתקציבם.

ניהול מערכים מורכבים בכלכלת שיתוף

בעיה נוספת הינה ניהול השימושים. כיצד מנהלים את כל המערך המורכב הזה בלי לפגוע באיש? מי אחראי על ניקיון ושלמות הנכס? מי אחראי על התשלום בגין הוצאות חשמל, ניקיון ושמירה? ומי אחראי לביטוח? הפתרונות נעים בין הפרדה של היבטי התוכן מההיבטים הטכניים, שיועברו לחברת ניהול (פתרון לא פשוט בפני עצמו, הנאלץ להתמודד עם מודלים שכל עניינם מקסום הרווח בלבד) וכלה בהבנה שכדאי להתחיל את היישום בפרויקטים פשוטים ולהגיע לפתרונות יותר מורכבים רק בהמשך.

נקודה אחרת בה עוסקים חוקרינו בנושא כלכלת השיתוף הינה שאלת העסקים הקטנים. מתברר כי בשגרה הציבור די אדיש לעסקים אלו, למרות שכל הנתונים מצביעים על כך שדווקא העסקים הקטנים הם אלו שמשאירים את רוב הונם (מכל הסוגים) בקהילה, בניגוד לחברות בקנה מידה ארצי וגלובלי. בישראל מוכרת לנו התופעה לפיה בעתות מצוקה יש יותר נכונות של הקהל לקנות מעסקים קטנים ואפילו לא בהכרח ליד הבית (כגון הקניות המאורגנות של תושבי תל אביב והמרכז בעסקים הקטנים של עוטף עזה בעבר). נשאלת השאלה כיצד ניתן למנף זאת לעשייה שבשגרה בעתות שלווה.

בהקשר זה הוצג מודל מרתק, הלקוח מעולמה של תנועת ה-slow food המציעה לעסקים הקטנים מתחום המזון המקומי פתרון מ-slow food לslow money: פתרון בצורת מנגנון  credible המאפשר גיוס של כסף, אבל גם של מחויבות ונאמנות מקומית לטובת העסקים המקומיים.

בארה"ב גייסה התנועה בדרך זו עשרות מיליוני דולרים לטובת יצרני מזון מקומי. ה"קרדיבל" דומה לכרטיסים שמקדמות חברות מזון גדולות (למשל ארומה קארד- המאפשר לשלם מראש על 9 כוסות קפה ולקבל בבוא העת את העשירית חינם). הבעיה במודלים כאלו היא שבדרך כלל הם מתאימים לחברות גדולות. לעסקים קטנים אין את הפנאי והזמן לעסוק בתרגילי שיווק מסוג זה ואין להם את האמצעים הטכנולוגיים והאחרים הנדרשים לצורך כך. רווחיות המודל תלויה במקרים רבים בהיקף מחזור גדול, מה שהעסקים המקומיים הקטנים אינם יכולים לבסס. יצירת מנגנוני "קרדיבל" עירוניים מאפשרת עקיפה של בעיות אלו, אולם לא פותרת את שאלת אדישות מרבית הציבור. 

כלכלה משתפת- האם ומתי היא מקיימת?

האם הכלכלה המשתפת יכולה להיות אחד הנתיבים לאורך חיים מקיים? אם כן, כיצד ניתן לרתום את הערים לחבור לטרנד הכלכלה המשתפת על מנת לקדם קיימות?

ולרי ברכיה והמתמחה לילה קולינס כתבו מסמך מקיף, המגדיר את נושא הכלכלה המשתפת, מקורותיה, מקדמיה, הכיוון אליו היא הולכת ועוד. המסמך מבקש לבחון בראייה מקיימת את טרנד הכלכלה המשתפת, על יתרונותיה וחסרונותיה, והפוטנציאל הגלום בה.

קראו עוד

חיזוק הקהילה המקומית כמנוף לקידום אורח חיים עירוני מקיים

לקהילה מקומית כוח רב בקידום אורח חיים עירוני מקיים. ניתן לחזק את הקהילה באמצעות פיתוח שחקני אמצע עירוניים – מקרב בעלי תפקידים בעירייה או מתוך הקהילה עצמה. כלים לדוגמא כוללים הקמת "חממות" – מסגרות המהוות מרחב תומך ליזמות קהילתית מקומית; יצירת אזורים "דלי ביורוקרטיה" שיאפשרו למנגנון העירוני להיענות לעשייה וליוזמות ייחודיות הצומחות מהקהילה או לבחון רעיונות חדשים מחוץ לקופסה. הרשות צריכה להיות להוות כתובת ברורה ליוזמות מסוג זה.

יואב אגוזי, שרון בנד חברוני, ד"ר ליה אטינגר ועידית אלחסיד הובילו את הנושא עבור פרויקט קיימות עירונית:

אנו מסתכלים על קהילות ועל קנה המידה השכונתי כקנה מידה שמתאים לקדם בו את ערכי הקיימות. זאת על ידי רתימת יוזמות הפעילות בשטח והצבת מטרות קרובות ומיידיות שניתן לבצע. התקיימה סדנת מומחים ובה גובשו המלצות לכלים עירוניים שיעודדו את השימוש בקהילות כמנוף לקידום קיימות בעיר. נידונה חשיבותם של שחקני אמצע (שחקני תיווך) המתווכים בין התושבים וגורמים שונים בקהילה (הורים, יזמים חברתיים, סוחרים מקומיים) לבין הרשויות. שחקנים אלו יודעים לדבר הן את שפת הבירוקרטיה העירונית והן את שפת הפעילים הצומחים בשטח, גם כשאלו לא תמיד יודעים להגדיר עד הסוף לאן הם מכוונים.

קהילה- אי של ודאות במרחב של סיכונים

בראשית המאה ה21 גובר הקושי של אנשים רבים להיות חלק מקהילה ולקיים איכות חיים ואורח חיים ראוי ולאורך זמן. מצב זה עלול להחריף בעתיד, במיוחד בסביבות עירוניות ולגבי אוכלוסיות במעמד כלכלי חברתי נמוך. הפרויקט ניסה להבין מדוע ואיך נקשרים אנשים בקהילות ומה העקרונות ודרכי הפעולה לקידום קהילות עירוניות מקיימות.

קהילה היא "דפוס חברתי ובו מגוון התארגנויות, זיקה משותפת לערכים ולמשאבים חומריים, יחסים אישיים ומתמשכים בין אנשים וקבוצות, המהווה מוקד להזדהות ומשמעות". הקהילה היא קודם כל 'עוגן של השתייכות'. מרחב של תרבות משותפת היוצרת משמעות ותחושה של אינטימיות עם אנשים החולקים איתנו ערכים, קשרים חברתיים, לעיתים גם את אותו מרחב חיים. הקהילה מאפשרת לאנשים להרחיב את טווח ההשפעה שלהם על איכות ואורח חייהם, על חינוך ילדיהם, על דמות המרחב הציבורי, על מערכות השירותים, על הקצאת משאבים. במובן זה הקהילה היא מרחב להעצמה אישית, קבוצתית וקהילתית. קהילה נותנת בטחון מסוים, בסביבה של אי ודאות גוברת. הצורך בקהילה הופך משמעותי ככל שגוברת התחושה כי המרחב העירוני הוא מרחב של סיכונים, של מתח בין תרבותי, של חשיפה להשפעות גלובליות. שגשוגן של קהילות בעשורים האחרונים נובע במידה רבה מן הצורך למצוא מרחב בטוח, 'אי של ודאות' בחברה עתירת סיכונים.

קיומן של קהילות עירוניות מקיימות הוא נדבך משמעותי במימוש אחריותנו לחברה אנושית טובה, אכפתית לסביבתה ובעלת חוסן, המאפשרת תפקוד מיטבי ומתמשך גם לנוכח מצבים מאתגרים. קהילות עירוניות מקיימות הן תוצאה של מאמץ משולב ועקבי של גורמים מקומיים, סוכנויות ממשלתיות, ארגוני חברה אזרחית וגורמים עסקיים.

המלצות נוספות שמציע המסמך נוגעות לנושאים כגון קידום כלכלה מקומית, או המלצות ממוקדות לתושבי העיר ומה שהם יכולים ללמוד מהמחקר. למכלול ההמלצות כדאי מאד להיכנס למסמך כמובן.